כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה (שמות פרק כב, ה).

האש יוצאת. האש מוצאת קוצים. הקוצים מלבים את האש. הגדיש, הקמה או השדה נשרפים באש ואינם עוד. מי שהבעיר את האש לא התכוון שהיא תצא לדרך, הוא רצה אש מקומית, נקודתית, אולי כזו שתחמם ותאיר, אולי כזו שתשרוף ותכאיב, אבל לא הייתה לו כוונה שהיא תצא ובטח לא שתמצא פתאום קוצים. מאיפה צצו הקוצים ולמה דווקא שם? כמה אכזרי! הרי רק רצה להבעיר אש כאן, לא שם. והקוצים האלה… אוי, כמה כיעור, כמה יובש, כמה טרגי שהם מצאו את דרכם דווקא לכאן. והם נשרפים ונשרפים הקוצים, ומגדילים ומרחיבים את הבערה, והנה כבר נאכלים להם גדיש, קמה ושדה באש הלוהטת. המבעיר צועק וזועק- זה לא אני! לרגע לא רציתי שהאש תצא, לא חשבתי שהיא תפגוש קוצים. זה הם, הקוצים אשמים! מה אתם רוצים ממני?

ליבי ליבי עם המבעיר התמים, באם הוא באמת תמים, אבל התורה משיבה לו בהחלטיות: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה". אתה אחראי.

הַמֵשֵך חוכמה, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כותב על כך- "ופירושו לעניות דעתי דכמו באש כיון שתחילתו בפשיעה, אף שסופו באונס – שאינו יכול לכבות ולהציל – חייב, כן כל הנזקין חייב אם תחילתו בפשיעה… שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך".

מי שמבצע פשע של הבערת אש במקום שאסור או מסוכן להבעיר בו אש אינו יכול להתנער מתוצאות השריפה, גם אם בכנות גמורה הוא לא רצה בהן ואפילו אם ניסה בשלב מסוים למנוע אותן. "חייב אם תחילתו בפשיעה". נוכחות הקוצים בעולם אינה תירוץ. היא ידועה מראש. אתה לא קוץ, אינך רשע, אבל עליך לקחת אחריות על כך שיש קוצים ולכלכל את צעדייך בהתאם. מתחילה עליך לדעת שיגיע הרגע של אובדן השליטה, "שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך". סוף דליקה במחשבה תחילה.

ואם האש היא מטאפורה לפורענות ואלימות, מה מסמל הגדיש שהיא אוכלת?

"אמר רבי שמעון בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א).

הגדיש הוא הצדיקים. אמירה קשה מאוד של הגמרא- כאשר יוצאת הפורענות לעולם היא פוגעת תחילה בצדיקים. אם מבעיר הבערה חש שזה לא הוגן שמאשימים אותו בהתפשטות האש, חישבו על תחושת התסכול של הצדיקים שצריכים לשלם כך את מחיר הרשע. הצדיקים תחילה. הפילוסוף-פרשן עמנואל לוינס בוחן כמה אפשרויות להבנת הסיבה לכך, ובין היתר כותב: "הצדיקים אחראים על הרוע מפני שלא הצליחו להשפיע בצדיקותם כדי לעקור את העוול. פשיטת הרגל של הטובים ביותר משאירה שטח פנוי עבור הגרועים ביותר". ואולי הסיבה רציונלית פחות- "הצדיקים משלמים את מחיר הרשעות של הרוע. אלימות זו פירושה תוהו ובוהו" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 236). אל תחפשו סיבה, ככה זה כשהרוע מתפשט, אין צדק, יש תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

אני חושש שמודלקות להן שוב ושוב מדורות פושעות שעלולות למצוא קוצים ולהתפשט ולאכול בשדותינו. המדורות הללו מאיימות לאכול בכולנו, גם בצדיקים. האם אנו יודעים לקחת אחריות ולשמור על האש או לכל הפחות להוציא את הקוצים מן האדמה ולהרחיק אותם? אני מודאג. גורמים שונים בחברה האזרחית מנסים להבעיר אש. מנהיגים פוליטיים מאפשרים להם. הם לא רוצים שהכל יבער אבל כי תצא אש ומצאה קוצים… ואולי זה לא רק ברמה הלאומית? אולי הדבר מתרחש גם בארגונים שונים, במשפחות, במעגלים נוספים? אולי אפילו קרוב אלינו יותר ממה שאנחנו מוכנים לראות?

שנזכה לאש טובה אשר מאירה ומחממת, אש נרות השבת, אש שמדליקים א/נשים טובים ברחבי ישראל, אש ששומרים על גבולותיה ומוודאים שלא רק כוונותיה טובות אלא גם שהיא לא מגיעה לקוצים. אש חיים.

שבת שלום.