בדברים לפרשת שלח-לך

"הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א' ו')

"הוי דן את חבירך לכף זכות – ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה" (רש"י בפירושו למסכת שבועות, דף ל עמוד א).

השבוע נקרא את סיפור המרגלים שבגללם נדדו בני ישראל במדבר ארבעים שנה. אין עוררין על כך שמעשיהם הסבו נזק עצום לעם ישראל וגם סופם היה רע ומר – הם מתו במגפה מיד בתום הסיפור. אך מיהם האנשים האלה? מה אנחנו יודעים עליהם? ואיך עיצבנו את דמותם לאורך הדורות?

"א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.  ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג).

התורה מספקת לנו תיאורים קצרים של מקבלי השליחות. על פי הפשט, לכאורה, מדובר בנבחרי ציבור כלשהם, בעמדות מפתח, שזוכים לכינוי "אנשים" (קשה שלא לשמוע ברקע את מאמר חז"ל 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'). הבה נביט לרגע בפרשנים:

חזקוני כותב: "כל נשיא בהם – בהכרח נבחרי ציבור. יתכן שהיו נשיאים בפני עצמם, או שהנשיא של כל נשיא בחר את המועמד המתאים ביותר משבטו".

רש"י מכנה אותם מיד 'רשעים'- "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה והרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". בניסיונו להסביר את השימוש במילה "אנשים" רש"י כותב: "ואותה שעה כשרים היו", כלומר שדווקא היה פוטנציאל לטוב. אך מדגיש שהצד השלילי היה קיים שם מרגע צאתם לדרך. "וילכו ויבואו – מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה".

ספורנו פותח אפשרות אחרת: "כולם אנשים – אנשי חיל, כעניין 'הלא אתה איש' (שמואל א' כ"ו) וכן 'וחזקת והיית לאיש" (מלכים א' ב' ב')". בעזרת הופעת אותה מילה במקומות אחרים, הוא מתאר אותם כאנשי חיל.

אנחנו מכירים את סגנון הפרשנות שבוחר לצייר עולם דיכוטומי של טובים ורעים: קין, עשו, ישמעאל – התגלמות הרוע, ואילו אבותינו – כליל השלמות. אבל יש גם קולות אחרים. קולות מורכבים. בכל סיפור אני מבקשת למצוא את הקולות האלה.

השבוע מצאתי את עצמי מול החדשות, שוב ושוב, מנסה להבין מהו הסיפור המורכב יותר ממה שמספרים לי: הייתכן שרופאי הדסה כיוונו רק לטוב וההנהלה לגמרי אטומה וחסרת רגש ומצפון?  האם אליעזר פישמן בהכרח התנהל כפושע מאז ומתמיד? האם נהגי המוניות בנתב"ג גוזלים באופן יומיומי את כספנו?

ככל שניסיתי להעמיק ולהבין כל סוגיה מקרוב יותר, גיליתי אנשים. תמיד מצאתי כאלה בשני צידי המתרס. אנשים  שברובם הגיעו לאן שהגיעו כ-'אנשי חיל' – אדם שבא לבצע את משימתו על הצד הטוב ביותר, אבל המהלכים שקורים בדרך, יצרים שעולים, העדר תקשורת בריאה ביניהם והכרעות קלוקלות, מביאים לתוצאות שפוגעות בציבור. אך האם זה מצדיק השחרה של אדם? של קבוצת אנשים?

התרגשתי למצוא באוצר הספרים שלנו גישה אחרת המובעת דרך שפת הפיוט. עולם הפיוט הוא סוג של פרשנות, אך אולי כחלק מה-'חופש האומנותי' הוא מרשה לעצמו לספר סיפור אחר:

"משה אמר להם: עברו זכים, ראו בהרץ,

והילכו בשליחותכם במרץ,

וישמרכם בחכמה יסד ארץ"…

"זכים אלופים וראשים

חקק שמותם בפירושים

'אלה שמות האנשים' "

(ר' אליעזר ברבי קילר)

ופיוטים נוספים מאותה תקופה מוסיפים להם כינויי שבח נפלאים: 'דולגים כצבי רצים כשלוחי', 'זריזים מקיימי דתותיו' ועוד…

בזכות הפייטן אנו קוראים בפרשה שיש מורכבות עצומה! היא מאתגרת אותנו בהסתכלות על עצמינו, וביכולת שלנו להביט סביב ולראות אדם במלאותו, גם אם נפל, גם אם פגע, מחובתנו לראות (גם) את הטוב.

 

[לדיון פתוח במאמר היכנסו לבית המדרש הפייסבוקי שלנו. הקליקו כאן לקריאת מאמרים נוספים על הפרשה]