בדברים לשלושת השבועות

יש מחלוקת שבונה בית ויש כזו שמפרקת אותו. יש פצעי אוהב נאמנים הנובעים מחתכים כואבים של ביקורת עמוקה, ויש שפיכת דם אובדנית. יש שיחה המרחיבה את נקודות המבט היהודיות, ויש שיחה המבקשת לבזות את היהדות ולעמוד מולה כאויב. הדיון התקשורתי והציבורי סביב ההדתה במערכת החינוך נע כל העת בין שני הקצוות האלה. יש שחשנו בדימום פצעי האוהבים המבקשים חיבור פלורליסטי או חילוני ליהדותם ונתקלים במנכסי יהדות אשר כופים עליהם שפה הזרה להם; ויש שריחות שנאה ומדון נדפו מדברי אנשים ונראה היה שהם רק מבקשים להדיר כל תוכן יהודי מהמערכת בהתריסם: "מה העבודה הזאת לכם".

בכתבות השונות שעסקו בהדתה ראו, בין היתר, ילדים ונערים ממחיזים את הקמת בית המקדש השלישי. אני מאמין שמדובר במקרי קצה ונדיר שבית ספר או גן ממלכתי יגיע לכך, אבל לצערנו יש מקרים רבים של הכנסת תכנים דתיים לא פלורליסטים בצורה "רכה" יותר למערכת החינוך. שיח ההדתה והדיבורים על בית המקדש השלישי פגשו השבוע את תענית י"ז בתמוז.

י"ז בתמוז הוא אחד מארבע (!) תעניות שנקבעו לזכר חורבן הבית וממנו סופרים שלושה שבועות עד לתענית הבאה – תשעה באב, יום החורבן. ניתן לראות בבית המקדש סמל לבית לאומי-חברתי ולמצוא במקורות העוסקים בו השראה ותובנות לימינו. הפעם לא אעשה זאת, הפעם אכתוב כאן על 'הפשט' – בית המקדש, המקום הריכוזי ההוא שבו עבדו את האלוהים כמעט כאליל, איננו עוד. המקום ההוא שביטא היררכיה מעמדית מוּלדת, חרב. המקום בו סגדו לאל באמצעים מעוררי קבס כמו הקרבת קורבנות, כבר לא אתנו. אין יותר הגשמה פיסית של האמונה באלוהים וייחוס כוחות מאגיים ומיסטיים לכל מיני טקסים. האם עלי להתאבל ולבכות בשל כך?

ברוך ה' אין בית מקדש. רוב יהודי העולם כיום אינם חשים בחסרונו והתסריט של הקמת בית מקדש שלישי מעורר בהם בעיקר אימה. עבור יהודים כמוני בית המקדש הוא רק סמל ואסור שיהפוך למציאות. שערי הפרשנות למציאת תובנות עומק ויסודות של חיים במנהגים ובמקורות הקשורים בחורבן הבית פתוחים בפנינו. טוב לעסוק בהם וללמוד מהם בשלושת השבועות האלה. בצד זה, איננו מבכים את העדר בית המקדש, אנו שמחים בו.

אנו זקוקים ליכולת להיות מחוברים לעומק המקורות ובה בעת לשמוח שאין בית מקדש, לחיות תרבות יהודית תוססת ומשמעותית ובה בעת לדעת לבקר ולפרש מחדש חלקים בה. לאחוז בעומק המקורות באהבה גם אם לעיתים זו אחיזה פוצעת. לראות בתורה ובתרבות היהודית מקור מים חיים לחצוב לנו בארות, בארות נשברים. השבת, כ"א בתמוז, לפני 83 שנה, הלך לעולמו אחד המורים הגדולים בתחום זה, איש אשר רוח בו, חיים נחמן ביאליק.

המשורר הלאומי ידע להחזיק הפכים ולשלבם. הוא לימד אותנו איך להיות בדיאלוג עמוק עם המקורות, ללמוד מהם חוכמה גדולה, לחיות אותם, לשחות בזרמי העומק שבהם, לפרשם, ובאותה עת למרוד בהם, לריב איתם, לבקר אותם ולהתריס כנגדם. הוא ידע ש"אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה", אבל לא ויתר על השיח עימה. הוא רצה שתהיה לאומה "נשמה אחת ולב אחד", ובאותה עת "שכל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". הוא היה מלא מחלוקות עם המקורות, דימם פצעי אוהב, אך לא ויתר לרגע על הדיאלוג וההמשכיות. תורתו נחוצה מאוד כיום לריפוי מכאובינו התרבותיים.

דברים אלה נכתבים ערב פרשת פנחס, הקנאי הגדול. אני מאחל לנו השבת שנדע ללכת בדרכו של ביאליק ולא של פנחס, לבנות את ביתנו הלאומי והתרבותי ולא את בית המקדש, לאהוב את תרבותנו ולכאוב אותה, ללמוד מהמקורות ולריב עימם, ולחיות מחלוקת הבונה בית ולא מחריבה אותו.

 

[לדיון פתוח במאמר היכנסו לבית המדרש הפייסבוקי שלנו. הקליקו כאן לקריאת מאמרים נוספים על הפרשה]