בדברים לפרשת 'עקב'

פרשת עקב הינה המשך נאומו של משה: תזכורת על מה שעברנו, המצוות בהם אנו מחויבים, והבטחות לעתיד. באמצע הפרשה יש פתאום דיבור אחר:

יב וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה ה' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.יג לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְטוֹב, לָךְ. (דברים, פרק י').

"וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה ה' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ", במילים שלנו – 'מה הוא בסך הכל ביקש?' ואנו מצפים שעתה יבוא ניסיון לתמצת את העיקר, אך לטעמי התשובה כאן מאכזבת – רשימת דרישות ארוכה: יראה, אהבה, עבודה, שמירת מצוות…

פרשנים רבים טוענים שהתמצות טמון במילה 'יראה'.

ר' יוסף אלבו, מחשובי הפילוסופים היהודיים שחי בספרד בתחילת המאה ה-15, חיבר את 'ספר העיקרים' במטרה לזקק את עיקרי היהדות למבנה פשוט. לטענתו, אלוהים עשה לנו עבודה קלה – נתן לנו אוסף של פעולות (מצוות) שבהכרח יובילו אותנו לחיים של יראה. אין הכוונה לחיי פחד, אלא יראה כתכונת נפש נשגבת. (תמצות הרעיון מתוך ספר העיקרים, מאמר ג' לא).

לאורך הדורות אנחנו פוגשים בניסיונות שונים להגדיר את 'סוד הצמצום' הזה – 'מהי תמצית מחויבותנו כיהודים'. מדרש נפלא, מרכז ניסיונות אלו:

"דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני;
בא דוד והעמידן על אחת עשרה, שנאמר: "ה', מי יגור באוהלך… הולך תמים ופועל צדק".
בא ישעיהו והעמידן על שש, שנאמר "הולך צדקות ודובר מישרים…"
בא מיכה והעמידן על שלוש, שנאמר "ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך"…
בא חבקוק והעמידן על אחת: "וצדיק באמונתו יחיה".
(בדילוגים מתוך התלמוד הבבלי, מכות דף כג ע"ב)

אז למה לנו כל המשחק הזה? מהי מטרת הצמצום? כיצד מעזים אנשים, גדולים ככל שיהיו, לשים בצד חלק מהמצוות או לדרג אותם?

לדעתי יש כאן אמירה שיש ערך עצום לכל חוק, לכל נדבך של הבניין הגדול, אך לא פחות מכך – יש חשיבות גדולה לעצור ולהביט על הערכים המרכזיים העומדים ביסוד המערך כולו ולשים עליהם את האצבע, אחרת נמצא בסכנה גדולה. אם נתרגם זאת לשפה של ימינו – תמיד יש צורך להתמודד מול תופעה בפן המשפטי, לברר דברים עד הסוף אבל מעבר לכך יש דיבור אחר – ערכי, מהותי – שחייב להתקיים לצידו.

אירועים רבים בעת האחרונה, העלו אצלי ביתר שאת את הצורך שלנו כחברה לעצור לרגע ולברר מהם הערכים הבסיסיים שלנו? או במילות הכתוב: 'עתה ישראל, (היום, בזמן הזה) מה ה' אלוהיך שואל מעמך?'

מצד אחד מרגישה שזכיתי לחיות בחברה שיש בה הרבה טוב, חברה בה הצדק והאיזון הבריא בין טובת הפרט לטובת הכלל הם נר לרגליה, אך מאידך כוחות שעמלים עמל רב לקעקע יסודות אלה מחיינו.

לדוגמא, נחשפתי השבוע לספרה החדש של רבקה לוביץ' המתאר את העוולות הנוראיות המתרחשות במדינה עקב כוחה של הרבנות הראשית. דווקא המוסד שאמור היה להוביל את החברה לבירור ערכי כנה, בולם כל שיח ורומס את כבודם של אנשים.

לפני ט' באב קראנו בהפטרה על המצב הקשה אליו מגיעה חברה שמקפידה על הכללים, המצוות, אך שוכחת את המהות: 'למה לי רוב זבחיכם… חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי… גם כי תרבו תפילה אינני שומע… ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (מתוך ישעיהו א').

אתמול הובא למנוחות דדי זהר ז"ל, טייס שנהרג במהלך אימון. מתוך כל השבחים שנכתבו עליו, קראתי שבספר המחזור שלו כתבו עליו חבריו 'צנוע והוגן'. שתי מילים, 'בסוד הצמצום', בהם ביקשו לתאר את אישיותו. יהי זכרו ברוך.

 

[לדיון פתוח במאמר היכנסו לבית המדרש הפייסבוקי שלנו. הקליקו כאן לקריאת מאמרים נוספים על הפרשה]