בדברים לפרשת 'חיי שרה'

 

א. אחת הסוגיות הנוקבות המעוררות לעתים דיון ציבורי, סוגיה הנושאת בחובה סמליות רבה בכל הקשור לתפיסת עולמנו, היא הטיפול בגוף הנפטר. ההתמקחות המשוננת בין אבינו אברהם לבין היושבים בשער "קרית ארבע היא חברון", ובמיוחד עם בעל הנכסים עפרון החתי, מלמדת רבות על מנהגי הקבורה של אבותינו מאז שהתיישבו בארץ ישראל ועד היציאה לגלות אחרי חורבן בית המקדש השני.
אברהם מבקש מבני חת לרכוש קבר עבור אשתו, שרה: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם" (בראשית כג,ד). בדברים אלו סתירה ברורה. הביטוי "גר ותושב" מסמן אדם שאינו בעל דיור קבע בארץ, אדם הנמצא במעבר ממקום למקום; הוא איננו בעל "אזרחות" במונחים שלנו, עם כל הזכויות הנלוות.
בארץ ישראל הקדומה אדם כזה, שנפטרה אשתו, עמד לפני בעיה קשה: לא הייתה לו נחלה כדי לקבור את אשתו, ואף לא היו לו זכויות לרכוש קרקע כאחד מ"אזרחי הארץ". על רקע זה מנמק אברהם את בקשתו בצורך האנושי הבסיסי, "וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". אלא שהסתירה בדבריו עולה מכך שהוא מבקש "אחוזת קבר", כלומר, שטח שיאפשר לו לקבור גם אחרים בבוא העת, ואף שיאפשר לדורות הבאים לקבור יחד את מתיהם.
אמירה נוקבת כרוכה בבקשת אברהם: אמנם כעת אני "גר ותושב", אבל כוונתי היא לקבוע את מגוריי בארצכם. באופן פרדוכסאלי המקום שמשפחה או קהילה מקימה בו את אחוזת קבריהם, הוא מה שקובע את עוגן הקיום שלהם בארץ גוריהם, ואת בקשתם לממש דווקא שם את ההמשכיות של החיים.
דווקא סביב הצורך למצוא קבר לשרה נקבעה היתד הראשונה בקביעת השתרשותם של בני אברהם בארץ כנען.

ב. קבורה משפחתית משותפת הייתה נהוגה אצל אבותינו ואמהותינו משך תקופות רבות בארץ ישראל. מערות בהן התקיימה הקבורה המשפחתית, בהן נקברו עשרות ומאות בני משפחה של דורות רבים יחדיו, אכן נמצאו באזורים רבים בארץ ישראל. בכך בא לידי ביטוי רצון פנימי וקיומי "להתאחד עם אבותיו", ולהיות חוליה בשרשרת הדורות עבור ילדיו ונכדיו שיבקרו בקברו.
כך מפרש המלבי"ם את בקשת אברהם ל"אחוזת קבר": "שלא תנוח דעתי בקבורתה רק באופן זה שאדע שמקום זה הוא אחוזת קבר לכל המשפחה. ואם לא, יהיה נחשב בעיני כאלו לא קברתיה כראוי, כי רצה מצד אמונתו שכל המשפחה יקברו במקום אחד, כעניין [בקשתו של יעקב מיוסף בנו במצרים], "ושכבתי עם אבותי".
במערות קבורה משפחתיות רבות שנחצבו בסלעי הארץ נמצא חדר חיצון בו הונח הנפטר במשך תקופה. לאחר מכן, בדרך כלל אחרי שנה, הועברו העצמות אחרי עיכול הבשר, לחדר פנימי, שם שכבו יחד הדורות. כך יש להבין ככל הנראה את הביטוי החוזר במקרא "וייאסף על עמיו". ההלכה לדורותיה קבעה שעל אף האיסור החמור להזיז את המת משום כבודו, אפילו מקבר בזוי לקבר מכובד, "ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו".

ג. ארץ ישראל הטובה התברכה במעלות הרבה, אולם רוחב ידיים אינה מן הבולטות שבהן. על רקע זה נוצרה בדור האחרון בעיה של מאגר שטחי קבורה. מצוקה זו מתחדדת בעקבות כך שבדורות האחרונים התקבל המנהג של "קבורת השדה" כשיטה בלעדית, יחד עם שיפור משמעותי באיכות בניית הקברים והמצבות והריבוי הגדול במספר היהודים הגרים בארץ.
על רקע זה הולכת ומתחדדת מצוקת מקומות קבורה שנגרמה מריבוי קברי השדה והשתמרותם לאורך שנים. המצוקה הביאה לעלייה במחירי הקבורה, במיוחד לאור פיתוח הקבורה הרוויה, מה שתרם בעקיפין גם לעליית מחירי הקרקעות והמחיה בכלל.
על רקע מצוקה זו יש לשקול את הדרכים לחדש את מנהג הקבורה המשפחתית במערות חצובות באדמה או בקומות – מה שגם יחזק את תחושת המשכיות הדורות בארץ – של הפרט והמשפחה, ושל החברה כולה.

(חלק מהדברים מבוססים על מאמר של יעקב קרויזר על מנהג "ליקוט עצמות").