בדברים לפרשת ויגש

פרשת נפילתה של 'טבע' מזכירה את עלילות יוסף במצרים. על פי התורה, יוסף היה ידוע בחשיבה לטווח ארוך ובניהול מערכת חסכון וצריכה מבוקרת. נראה שבטבע היתה חסרה הנהגה 'יוספית' שתדע לתכנן את העתיד בשנים בהן הייצור הפרמצבטי, ובייחוד תרופת הקופקסון, שגשגו.

ההקבלה בין סיפור 'טבע' לסיפור יוסף, מגלה אלמנט משותף נוסף: הבגידה בעובדים. במצרים נפגשו חולם ומממש; לפרעה היה חלום, חזון, שפשרו היה עמום עבורו. יוסף הבהיר את חזונו, הפך אותו לקונקרטי, וייצר מנגנון למימושו. סטארט-אפ ה'שנים הרזות' יצא לדרך. הכול נעשה כנראה בחשאי. איכרי מצרים החרוצים לא ידעו מדוע נלקחו מהם אחוזים ניכרים מיבולם, אך מאחר והשנים היו טובות ומה שהושאר בידיהם הספיק להם, הדבר עבר בשלום. אז הגיעו השנים הרעות. הממשל הציע לאיכרים הרעבים למכירה במחיר מלא את היבול שלהם, שהופקע ואוחסן. כדי לקנות בחזרה את תבואתם הם שילמו בכספם; שילמו בבהמותיהם  ובכלי עבודתם; שילמו באדמתם; ולבסוף – שילמו בחרותם. מצרים הפכה לבית עבדים. ברם, פרעה וחצרו, הכוהנים, יוסף ואחיו ובקיצור – היועצים והמנהלים הרוויחו של חשבון האיכרים העובדים. כך אפוא נבגדו האיכרים.

ובטבע? הפיטורים ההמוניים בחברת 'טבע' יצרו גל הזדהות חסר תקדים ברחבי המדינה. מדוע? יתכן שבשל ההרגשה שעובדים חרוצים ויעילים, שבשנים עברו הביאו את טבע לשגשוג, מאבדים את מקום עבודתם בשל התנהלות כושלת של ההנהלה. לתחושת ה'לא פייר' נוספת תחושת הבגידה של המנהיגים בעובדיהם, כמו במצרים.

חטא נוסף שמשותף לשני הסיפורים הוא ההיבריס המוביל לכך שהצלחתך היא זו שתפגע בך לבסוף. במקרא, ההיבריס מגולם בכך שפתרון החלום הזניח פרט אחד – הפרות הרזות עלו אף הן מן היאור. כלומר – ההצלחה תצמיח את הפורענות. ואכן, יבולי השנים השמנות שהצמיחו איכרי מצרים הפכו למטבע בו נקנו חרותם ואדמתם. כך גם קרה לבני ישראל- הצלחת יוסף בשעבוד המצרים ובהפיכת מצרים לממלכה טוטליטרית, המיטה עליהם עבדות רצחנית.

בטבע הצלחתה של הקופאקסון העמיקה את הבור לתוכו נפלה החברה כשאיבדה את המונופול לייצורה, ודומני שכך קרה בתמונה רחבה של  המצב הכלכלי-חברתי  בישראל.

למרות הצלחות ההיי-טק הישראלי, חרף היותנו start-up nation', מעמד הביניים בישראל נשחק, הוצאות המחיה הולכות וגדלות והעובדים מפתחים תלות גדלה והולכת במעבידיהם; אנו שוקעים לסוג של עבדות, גם אם עדינה ונוחה יותר. כיצד זה קורה? שגשוגן של חברות ההייטק הגדיל את תובענותן כלפי עובדיהן. בתמונה  רחבה יותר – שגשוגו של ענף ההייטק משך אליו השקעות וכוח אדם מענפי משק אחרים, החליש אותם, והממשל לא השכיל ליצור תהליכים שיצילו את הענפים האחרים מקריסה או לכל הפחות שיפצו אותם כיאות.

אולי קשה לבוא בטענות אל יוסף – הוא ניהל קרב הישרדות עבורו ועבור משפחתו. השגיאה האמיתית היא של הממשל, שכדי להבטיח יציבות ושגשוג כלכלי לחברה בכללותה, מכר את אדמת מצרים וחרות תושביה לקומץ בעלי עניין. העובדים החרוצים משלמים מחיר גבוה כדי שכולנו נהנה מאשליית השגשוג. פרשיות השבוע, מ'מקץ' בואכה פרשת שמות, המתארות את נפילת היזם – יוסף – ובני משפחתו ועמו משגשוג לעבדות קשה, מלמדות שטבעו של ניצול חברתי להפוך את כיוונו. המצליחן המנצל של היום יהיה המשועבד והמנוצל מחר. אין לדעת כיצד בדיוק זה יקרה, אך קואליציה של עובדים מצטיינים שפוטרו, מועסקים דלי-שכר מענפי משק נחשלים, אוכלוסיות ששוק העבודה דוחה עשויים לקום על מנצליהם. האם מאוחר מדי לעצור את הדרדור?

[לדיון פתוח במאמר היכנסו לבית המדרש הפייסבוקי שלנו. הקליקו כאן לקריאת מאמרים נוספים על הפרשה]