בדברים ליום האישה הבינ"ל ולפרשיות ויקהל פקודי

וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. (שמות לה, לב)

 

אני פמיניסט. אני פועל במשך שנים במגוון דרכים להפסקת העוול ההיסטורי של שליטת הגברים בנשים, וליצירה של מרחב צמיחה משותף, שוויוני ובטוח. אני פמיניסט יהודי. זה אומר שאני חש אחריות גדולה על ההתמודדות עם היחס המפלה כלפי נשים במקורותינו. אומנם, המקורות האמורים נכתבו לפני פרוץ המהפכה הפמיניסטית,אך מאחר ויש להם השפעה על דורנו חובה להתמודד עימם.

מעניין שדווקא בהליך הכנת המשכן, בית האלוהים המוקם בסוף ספר שמות, ניתן לראות ניצנים של מרחב משותף וכמעט שוויוני והכרה בחוכמת ליבן של נשים: "וְכָל־אִשָּׁהחַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו).

לצערי חלק מחכמי ישראל עשו שימוש לרעה בפסוקים אלה כדי להדיר נשים מלימוד תורה ולטעון ש"אין חוכמה לאשה אלא בפלך", אבל הטקסט בפרשה דווקא ממשיך לפסוק השוויוני: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה" (שם, כט).

אני יודע ומבין שמדובר בהיאחזות בכמה פסוקים מנחמים, ושמקורות היהדות מבוססים על חלוקת תפקידים מגדרית מפלה. את הפמיניזם לא ניתן לבסס על התורה. יחד עם זאת, משימת הדור אשר שותפים לה רבות ורבים, היא להמשיך את הפרויקט הגדול של התורה שבעל פה, את מפעל הפרשנות האינסופי של העם היהודי, ולהציע פרשנויות מחודשות לטקסט הכתוב. לראשונה בהיסטוריה, זהו מפעל ששותפים בו נשים וגברים,חכמות וחכמי לב, כאחד. עשייה זו אינה מסתפקת בלימוד תורה ופרשנויות מחודשות. אנו מחדשים את טקסי החיים, את המנהגים, את התפילות ואפילו את השפה עצמה, באופנים שייצרו תרבות יהודית הנובעת משיתוף שוויוני בין המגדרים. כפי ששמעתי מהרב אלעזר אהרונסון בשיעור שהעברנו יחד: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" זה עונש, והנה האנושות מסיימת לרצות את העונש.

בין השותפים למפעל התחדשות חשוב זה יש לא פעם מתחים מסוגים שונים- עד היכן מותר לחדש, האם יש להקים חברה שבה גברים ונשים עושים את אותו הדבר או שמהות הפמיניזם היא ביכולת למצות את השוני המגדרי ועוד. אחד המתחים הקשים יותר, דווקא בתוך העשייה הפמיניסטית, הוא המתח המגדרי. האם כאשר גברים פמיניסטים מביעים את דעתם ופועלים למען מה שהם מאמינים בו בנוגע לפמיניזם, הם באופן פרדוכסלי הופכים (שוב) לגברים המבקשים לשלוט באופן שבו נשים חושבות ופועלות?

בעיית עומק זו קיימת בכל מאבק חברתי ששותפים בו הציבור המדוכא ואחרים. באיזו מידה ובאיזה אופנים נכון שהשותף למאבק יביע את דעתו ויפעל? יש הפועלות להשתיק את הגברים הפמיניסטים. אתה רוצה להשתתף בפעילות שאנחנו מארגנות? לחתום על עצומה שיזמנו? בשמחה. אבל אל תארגן, אל תיזום, אל תביע דעה בשעה שאנו מתווכחות וכמובן אל תבקר.

אני חושב שיש גם כאב אותנטי וגם טענה משמעותית בתפיסה זו, אבל אינני מסכים לה. נדרשת רגישות-יתר מגברים פמיניסטים, אך לא שתיקה. התבטאויות כמו של השר אקוניס בדבר התבכיינות הן חסרות כל רגישות ומשלבות לצערי אטימות ואי הבנה. צריך שנהיה צנועים, אך אסור שנהיה צופים מן החוץ נטולי קול. את המשכן החדש צריך לבנות יחד בחוכמת לב עדינה. הפמיניזם אינו נושא לנשים בלבד ואין לצפות שגברים יהיו שותפים-אילמים בתוכו. זוהי המהפכה החברתית המשפיעה והחשובה ביותר באנושות אי פעם והיא משנה את חיי כולם.

לרגל יום האשה אני רוצה לברך אותנו הגברים הפמיניסטים, שנדע להציע, לפעול, לנקוט עמדה ולבקר, אך הכל ברגישות ובצניעות הנדרשת מצד מי שהינו בעל-כורחו חלק מהמגדר הפוגע ובעל הכוח. ואתם- הגברים הלא-פמיניסטים- מוזמנים להצטרף למהפכה.