בדברים לפרשת צו

צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ויקרא ו, יב)

 

לכאורה, המחלוקת בציבור הישראלי סביב ראש הממשלה היא קוטבית: יש האומרים שראש הממשלה הוא אדם מושחת, וטוב ששחיתותו הולכת ונחשפת; ויש האומרים שנתניהו, חרף נהנתנותו המוכחת, אינו מושחת, לא עבר על החוק, ומתנהל נגדו מסע רדיפה מטעמים פוליטיים.

ברם, ישנו מקום סמוי של הסכמה בין שני הצדדים. שניהם מודאגים מתהליך היחלשות מעמדו של ראש ממשלת ישראל. מתנגדיו אומרים שהנזק הגדול שגורם נתניהו הוא בערעור אמון הציבור בנושא המשרה הזו להבא, ולדבריהם גם כשהוא לא יהיה שם, הנזק יישאר. תומכי ראש הממשלה אומרים במילים אחרות אותו דבר – אין להכפיש ראש ממשלה מכהן או לגרור אותו לחדרי החקירות. הבעיה איננה רק אישית (פגיעה באדם בנימין נתניהו ובבני משפחתו) ואיננה רק פוליטית (פגיעה במנהיג הליכוד ובמפלגתו), אלא שלטונית – החלשה ללא תקנה של משרה רמה.

הדאגה של שני הצדדים קשורה בהרגשה שבאין מנהיג מכובד, מעורר אמון, מאבדת החברה את חישוריה.
משימת הפיכת אוסף מגוון של אנשים לחברה שיש בה הוויה משותפת ותחושת אחדות פנימית היא משימה קשה, אבל מוסדות שלטוניים רבי יוקרה מאצילים מסמכותם וממעמדם, כך שתחושת האחדות מתפשטת מהמרכז לשוליים.  התהליך המתנהל כרגע מפחית מיוקרת משרת ראש הממשלה, המפכ"ל והיועץ המשפטי לממשלה. ומה יישאר לכבד ולהעריך?

פרשת השבוע 'צו' ממשיכה לעסוק במשכן. המשכן, מלבד יתר הפונקציות שהוא ממלא, הוא אי של יציבות. הקשיבו לריתמוס הקבוע המשתקף מהשורות הבאות:

צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.  ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.  ד וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר.  ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.  ו אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה. (ויקרא פרק ו)

יש כאן ציווי מוחלט ממקור שאין מתווכחים איתו; שגרה קבועה שאין לסטות ממנה; משרתי הציבור אנונימיים  ונטיותיהם האישיות והפוליטיות אינן רלוונטיות. מה שרלוונטי הוא קביעות,  אחידות וטקסיות – בביגוד, במעשים, בזמן…

ואיך מתמנים לתפקידם כוהנים אלו ?
ו וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם  י וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם (ויקרא פרק ח)

הכוהנים הם אובייקטים. המערכת ממנה אותם, מושחת אותם ומייעדת אותם לתפקידם. ההנחה היא שהם מוכנים למלא את התפקיד, התקווה היא שהם ישמחו בו. אבל כל זה אינו מוזכר.

התוצאה של התפיסה המשתקפת כאן הייתה שהמשכן וכוהניו העניקו עוגן יציבות לחברה מיטלטלת. ואכן, בתקופות שונות בימי התנ"ך ובימי בית שני היו כהני המקדש המרכזי מנהיגי העם, והם הקרינו מחוסנם ומיציבותם על החברה. כך היה בימי עלי, בימי המלך יהואש, בתקופת השלטון ההלניסטי.

בימינו, משרת נשיא המדינה מכוונת למטרה זו – להוות מוקד של אחדות ומכובדות, אלא שריחוקו של הנשיא מעוצמה ממשית פוגע בהשפעת הנשיאות. כבר הוצע בעבר לצרף לכנסת 'בית עליון', מעין בית הלורדים הבריטי, או להעניק למשרת הנשיא סמכויות מכריעות בשאלות גדולות, כמו בצרפת.

אבל דומה שכל הצעה מסוג זה, גם אם היא המדויקת למצבנו, לא תספיק. בחברה מבוגרת ואחראית,  מרכז החברה חייב לקום בתודעה ובלב כל אזרח. חייבת להיות נכונות לחלוק כבוד לערכים, לרסן את יצרי החמדנות והכוחנות של מי שנמצא בשלטון ואת יצרי הביקורתיות והנצחנות של מי שבצד האחר.

האם לקראת שנת השבעים נוכל לסיים את גיל ההתבגרות שלנו כאומה ולהפוך למבוגרים אחראיים?