"וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ." (זכריה, ח')

בתחילת השבוע החלו שלושת השבועות של ימי "בין המצרים". על פי המסורת, בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים הן בימי בית ראשון והן בימי בית שני (ייתכן שחכמינו "תיקנו" קצת את ההיסטוריה כדי להמעיט בימי התענית), בסיומו של מצור ארוך שבסופו, בתשעה באב, נחרבו המקדש הראשון על ידי הצבא הבבלי, ובית המקדש השני, על ידי הרומים, מאות שנים אחריו. "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" מקונן הנביא במגילת איכה. (א,  ג). אכן, זכר החורבן והתקומה ממנו מלווים כצל את כל ההיסטוריה היהודית.
אבל, מבטיחנו הנביא זכריה, כל ימי היגון ושברון הלב עתידים יום אחד להסתיים.
יח וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר.  יט כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (י'ז בתמוז – צ.ג.) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת, תחילת המצור על ירושלים בימי בית ראשון) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.(זכריה ח).

מלשון הפסוקים אפשר להבין כי  אהבת האמת והשלום הם תנאי לביטולם של הצומות. כיצד ניתן לשלב בין אמת לשלום? לפעמים הם כל כך סותרים זה את זה. מספר פסוקים קודם לכן, באותו פרק, מורה הנביא איך אפשר להגיע לכך:
טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ  דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.  יז וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם-יְהוָה (שם).

השבוע, ביום שני, יום לאחר צום י"ז בתמוז, הצביעה הכנסת על חוק אי- השוויון בנטל ("חוק (אי) הגיוס"). תוצאת ההצבעה וההסברים המתפתלים של התומכים בחוק ומתנגדיו הראו לנו עד כמה אנחנו רחוקים מבשורת הנחמה. א מ ת איננה "אמת קואליציונית" יפה לשעתה בלבד, ש ל ו ם אינו השלמה של אינטרסים זמניים שישתנו מחר. "דברו אמת"? "שבועת שקר אל תאהבו"?. האמת פשוטה, כל אחד יכול לראות את זה אם יישיר מבט אל חייו.  כן, כמובן, "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"
(או להיפך) ו"המצב מורכב"…
האמת  "מורכבת" כאשר מרכיבים עליה שקרים והונאות עצמיות.
כן, המצב מורכב, כאשר אתה יושב בהנהגה…

פרשת השבוע , פרשת "פנחס" עוסקת בעיקרה במנהיגות. תחילתה השלמה של הפרשה הקודמת, והבטחת הגמול האלהי לפנחס הכהן על קנאותו, הנתפסת כאקט מנהיגותי המציל את עדת בני ישראל.  המשכה, בתביעתן הצודקת של בנות צלפחד לרשת את אביהן.  המנהיג , משה, אינו מתבייש לגלות כי אינו יודע כיצד לנהוג לנוכח בקשתן –
ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.  (במדבר כז)

לפני סיומה של הפרשה מודיע האל למשה כי מנהיגותו עומדת בפני סיומה והוא מעלהו אל הר העברים לראות את הארץ המובטחת, שאותה יראה מנגד ואליה לא יבוא. חרף כאבו האישי, משה מבין כי מנהיגות, בניגוד לנחלה, אינה עומדת לנצח ואף אינה עוברת בירושה. משה הוא מנהיג נעלה אשר דאגתו נתונה לעדה שבאחריותו ולמשימה שיש לסיימה – הנחלת הארץ. על כן, הוא מבקש לאלהיו כי –
טז יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה.  יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה  . יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו (במדבר כז).

איש אשר יהווה דוגמה אישית בהתנהגותו ההולכת בראש, איש אשר רוח בו, ואשר יכול הודות לכך להבין  לרוחם של מונהגיו  – כן, מנהיגות כזו עדיין דרושה לנו.