©2019 by www.kolot.info. Proudly created by Shlomy Aviram 

מטרת הפרוייקט

במסגרת החממה אני מפתחת תכנית חינוכית לשלום – תכנית שתהיה רב שנתית, מעמיקה ומקיפה, ותיגע ותעורר היבטים שונים של הנושא.

למה?

כי מחד, זה נושא כל כך חשוב בכלל, ובמרחב שלנו בפרט, ומעידים על כך המון דוחות וועדות ומחקרים, שמראים וקוראים שוב ושוב ושוב, שאם הנושא הזה לא יטופל בצורה רצינית, ההשלכות יהיו הרות גורל; ומאידך, מעולם לא נעשתה בארץ פעילות חינוכית ראויה בתחום, ויעיד על כך דוח מבקר המדינה שיצא באוקטובר 2016 ותיאר מצב שבו יש תכניות לימודיות, אבל הן גם אינן מספקות וגם המעט הזה איננו מיושם כמעט בכלל.

איך?

לאט לאט וצעד אחר צעד.

התחלנו את הדרך, חגית סבאג-ישראלי ואני, עם הרבה שאלות לבירור, שכולן איכשהו מחוברות לקונספט "שלום". כי כשחושבים על זה, מה, בעצם, לא מחובר לשלום?

בשלב הראשון התמקדנו בלימוד על הנושא "בית". "מאי מקום דירה? רב אמר: מקום פיתה, ושמואל אמר: מקום לינה" (עירובין עב ע"ב-עג ע"א). מה מגדיר בית, המקום שבו אנחנו אוכלים או המקום שבו אנחנו ישנים? ועם מי אנחנו חולקים את הבית שלנו, ועם מי לא? ואת מי אנחנו מכניסים הביתה, ואת מי לא? ומה המשמעות של חדרים בבית? ומה היה קורה אם לא היו חדרים? ומה הדומה והשונה בין קיר של בית ומעקה של מרפסת?

החיבור היהודי

אחרי שקיבלנו תחושה טובה מספיק של מסד וטפחות, החלטנו להכניס לבית שלנו את השלום בכבודו ובעצמו, ואנחנו בעיצומו של הבירור הזה. אנחנו מתכוונות ללמוד אותו, להכיר אותו, לנסות לבדוק מה הוא, בעצם, השלום החמקמק הזה, שכמו אהבה, כולם תמיד רוצים אותו, אבל אף אחד לא יודע להגדיר בדיוק מהו. "אמר רבי שמעון בן יוחאי גדול השלום, שכל הברכות כלולות בו…" (ויקרא רבה ט, ט). כל הברכות? זה לא קצת יותר מדי? איך מתמודדים עם "כול" משהו, אנחנו, שצריכים להבנות תפישה שהיא תמיד חלקית ולעומתית, בשביל ליצור הבנה? ומה בא קודם, השלום עם עצמנו, או השלום עם זולתנו? והאם יש קשר בין השניים – האם באמת השלום מתחיל מבפנים ואחר כך יוצא החוצה? ואולי השלום הוא בכלל בעולם ואנחנו צריכים לגרום לו לקרות, שם, בחוץ?

בלימוד הזה אנחנו מבקשות ליצור שפה שיהיו בה אבני דרך מוגדרות, מקודדות לאוצר של תוכן, אבני דרך שבעזרתן ואיתן תוכל תכנית החינוך לשלום שלי לקרום עור וגידים ולעשות שינוי בעולם.

אילה שלו - חינוך לשלום

מחד, יש לי תואר שני בחינוך דמוקרטי, שבמהלכו התמקדתי, קראתי, חקרתי וכתבתי על חינוך לשלום; מאידך, מזה כמה שנים אני פעילה בקבוצת חיים משותפים (טייבה-כפר סבא) – כך שאני מביאה איתי לפרויקט שלי שילוב של תובנות מהשטח וידע אקדמי. בעבר, ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני עוסקת בכתיבה – קופירייטינג, כתיבה שיווקית, תרגום ספרים, יצירת תכנים, כתיבת ביוגרפיות; אני סקרנית תמיד ולומדת תמיד – כרגע, לומדת ערבית; ואני אוהבת דרקונים, ופעם, אחרי שיהיה שלום, אכתוב עליהם ספר.

ayala@sub-text.co.il

Time Line

אנחנו מתקדמות בלימוד, צוללות לתוך טקסטים שעוסקים בשלום ועוקבות אחר הדרכים הנפתלות תמיד של חז"לינו לפרש ולדרוש בו. "שלוש שלומות הן: נהר, צפור, וקדרה, נאמר בבלי" <ברכות, נו, ע"ב>. לא שלום אחד. שלושה. אחד שזורם, אחד שעף, ואחד ש… מה? מכיל? מוכל? מה קשור קדרה פתאום? איזה מין דימוי זה לשלום?

זה תופס אותי, העניין הזה של הקדרה. "את יודעת", אני מחברת את חגית למחשבות שלי, "אני קולטת שכשאני חושבת על הדבר הגדול הזה, 'חינוך לשלום', אני חושבת על ה-איך. בזה אני ממוקדת. בעיני רוחי, אני רואה חינוך לשלום כייצור תהליכים עבור המתחנכים, תהליכים שקשורים במודעות, בהתפתחות, בהרחבה של התודעה… וכשזה יקרה, הרי באופן טבעי, ישיר, מיידי – ההתפתחות תהיה הבנה לגבי שלום, התחברות לשלום, והעדפתו על דרכים אחרות, שאינן שלום".

כי ככה זה מצטייר אצלי. השלום מתחיל מבפנים, את זה שרי אריסון אמרה. אבל אפלטון אמר את זה לפניה – דע את עצמך ותדע את העולם. והאבות, במסכת שלהם, עוד הקדימו ואמרו – הכול צפוי והרשות נתונה, ובטוב בעולם נדון. ובאופן כללי המחשבה היהודית מדברת על עבודת המידות כדי להילחם ביצר הרע שבנו, וכך להגדיל את הטוב. והשלום – הרי הוא הוא הטוב. לכן, כל מה שצריך לעשות זה לסלק את הרע, את הפחדים, את המכשולים – והטוב, השלום, כבר יפציע מעצמו. מ.ש.ל.

אבל זה לא כזה פשוט, מסתבר. "אז השלום הוא תהליך?" חגית מקשה. וזה לא מסתדר, לא עם האינטואיציה, ולא עם מה שלמדנו עד עכשיו. יש תהליך לעשות בשביל להגיע לשלום, כן. אבל השלום הוא לא תהליך. "כי חשוב גם ה-מה", היא אומרת לי. "לא מספיק ה-איך. 'איך' בלי 'מה'… איך להגיד… לא מחזיק מים".

ופתאום העולם הפנימי שלי משתנה. הבנה חדשה. מקום להבנה חדשה. הבנה, שבתכנית של 'חינוך לשלום', לא מספיק לייצר תהליך. צריך גם לדעת… המממ… עוד משהו. אולי מהו שלום? אז אנחנו אוספות את כל מה שלמדנו עד השלום עד עכשיו:

  • השלום גדול מהאמת – יותר חשוב לשמור על שלום מלהגיד את כל האמת.

  • כל הברכות כלולות בו – יש בו כוליות.

  • יש בו תעוזה – העוז ללכת בדרך?

  • הוא כרוך בהרבה עשייה – הרבה פרטים קטנים שקשורים בסדר ובגבולות.

  • הוא אחד משמות האלוהים.

  • הוא משהו שאת יכולה לקבל – אם את מכינה את הכלי שלך כך שיידע להכיל אותו…

רגע… כלי… קדרה? עוד רסיס של הפאזל מצטרף לתמונה ועומד לבחינה. התהליך, זה שאני רואה בעיני רוחי, אולי הוא מה שמכין את הכלי? ואם ככה – מהו השלום הזה שאחר כך ימלא את הכלי?

אנחנו ממשיכות לברר…

05.01.2017

Romantic Title

ביום שישי, בקבוצה שלנו של סוכני שינוי בערים מעורבות, המנחה שאלה מה זה הדבר הזה שבוער בנו, ששולח אותנו לעשות. המון מילים חלפו לי בראש, מילים שמתארות מציאות, אבל לא ידעתי לתת להם שם אחד, כולל, כותרת. חשבתי – המיידיות של ההתלהמות, חוסר הסולידריות, הניכור, הבערות שהפכה לערך, הדיכוטומיות, ההוצאה האוטומטית אל מחוץ למחנה, ההסתה, הדמוניזציה – הרבה מילים שמתארות את המציאות השברירית שאנחנו חיים בה. שנים של כתיבה מקצועית מאחוריי, ואני יודעת את חשיבותו של שם, או כותרת – והעובדה שעדיין אני יכולה רק לתאר ולהדגים, אבל לא לשיים, מעידה, מבחינתי, שעדיין הדברים לא "יושבים" כמו שצריך. עדיין חלקים נסתרים ממני, עדיין חלקים סותרים ומתנגשים זה בזה, עדיין דברים מבקשים בירור.

אתמול, בשיחה שהתגלגלה עם מישהו שאני לא מכירה, הוא קרא לי "פעילת שלום". אני חושבת שזה שם שאף פעם לא שמעתי שקוראים לי בו. מבחינתי פעילות שלום הן נשים אחרות, שהולכות ועושות ומבקרות ונותנות ומקימות קול צעקה ונאבקות. ואני? אני רק עושה את מה שאני חייבת לעשות. ובכל זאת, השם הזה שהוא נתן לי, נשאר איתי ומלווה אותי לאורך היום, והוא חי בי ועושה לי נעים.

היום, במסגרת הפרויקט שלי בחממת היזמים החברתיים של "קולות", שבה אני עובדת על פיתוח תכנית של חינוך לשלום, צללנו, חגית, המנחה שלי, ואני, אל תוך השלום. "אמר רבי שמעון בן יוחאי, גדול השלום, שכל הברכות כלולות בו" (ויקרא רבה ט, ט). עד כדי כך הוא גדול! ואנחנו נכנסות לתוכו דרך טקסטים שונים, מתבוננות בו מכאן ומשם, ממששות, טועמות, מבררות מי הוא ומה הוא, מה הוא אומר, ממה הוא עשוי, מה הוא עושה, ואנחנו מסיקות לגביו, מבקשות להבין אותו לעומק, על כל היבטיו. "בר קפרא אמר… מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום – שנאמר: עושה שלום במרומיו (איוב כה, ב) – התחתונים, שיש בהם כל המידות הללו, על אחת כמה וכמה" (ויקרא רבה ט, ט) – כי עד כדי כך הוא חשוב. ולאט לאט, נדבך נדבך, המהויות שלו נחשפות לעינינו, עד שמתישהו לאורך הדרך, הוא גם יגלה לנו את שמו.

18.12.2017