©2019 by www.kolot.info. Proudly created by Shlomy Aviram 

מטרת הפרוייקט

מטרת הפרויקט היא לגבש הצעה לסדר יום חדש ליום הזיכרון ולהפוך אותו מיום ל"מועד", המאפשר להטמיע בחברה הישראלית ערכים של ערבות הדדית ולכידות חברתית, באופן המקיים את הביטוי "במותם ציוו לנו את החיים". 

למה?

בינואר 2003, כ"א בשבט תשס"ג, נהרג אחי, אסף ביתן, בחברון, בעת שירותו הצבאי. מאז, טקסי ימי הזיכרון קשים עבורי ואף חורים לי. האופן שבו הם מועברים, המסרים והתכנים שלהם לא מהדהדים עם תחושותיי בכלל ובפרט לא ביום זה.

אני מאמינה שעצם הישיבה בארץ, על אדמתנו, איננה מספיקה לבסס את קיומינו כאן. איכות החברה, אופייה והערכים המאירים לנו את דרכנו הם הסיפור האמיתי של קיומנו כאן. אני מרגישה שהגיע הזמן לספר סיפור חדש. ההקרבה היא לא עוד סיפור של קורבנות אלא של קירבה וערבות הדדית.

איך?

המהלך יתגבש באמצעות שיתוף של אנשי חינוך, תרבות ורוח, שתשמש גם כקבוצת סיעור מוחות לעיצוב וגיבוש הרעיון, דרך התמקדות בשתי מטרות עיקריות:

  • להטמיע שגרה של לימוד במסגרות שונות לקראת יום הזיכרון על נושאים וערכים שחשובים לנו לעיצוב חברה טובה בישראל. 

  • לבחון מחדש את אופן הביצוע של הטקסים הממלכתיים ולגבש הצעות ליישום הטקס מתוך גישה המדברת על חיים והתרוממות הרוח.

מה?

בשלב הראשון של תהליך הליווי האישי בפרויקט, עם המנחה, ד"ר משה מאיר, אני לומדת ומבינה את מושגי החיים והמוות, ערכי ערבות הדדית, הקירבה וההקרבה, משמעות וחשיבות הזיכרון ומשמעות וחשיבות הטקס מתוך ארון הספרים היהודי.

בשלב השני, המטרה היא לגבש באמצעות קבוצת אנשי חינוך, תרבות ורוח הצעה לסדר יום חדש ליום הזיכרון, כדי לבסס ולעצב טקס מעורר השראה, הנותן ביטוי הולם לערכים יהודיים שורשיים ומבוסס על מכנה משותף רחב בפסיפס הישראלי, ובו זמנית נותן מענה לצרכים חברתיים עכשוויים ועתידיים.

החיבור היהודי

עד שנת 2003 הייתי חלק מעם ישראל שלא שייך באופן ישיר למשפחת השכול, אך מזוהה מאוד עם הנופלים ומשפחותיהם. עד שנת 2003 הייתי הולכת מדי ערב יום הזכרון לטקס המקומי, עומדת בצד, אפילו לא תופסת כסא, שותפה אנונימית שמתבוננת ומקשיבה. כשהייתי חיילת כבר הייתי נציגה של היחידה, משתתפת בטקסים שבבית העלמין, מציגה עצמי בפני המשפחה. כבר הייתי בתפקיד, אך תפקיד משני שאיפשר לי לשמור על אלמוניותי.


ב – 23.1.03 אחי אסף ביתן, נהרג בחברון עם עוד שניים מחבריו.

4 חודשים אח"כ, ביום הזכרון, נדחפתי מאנונימיותי הישר למרכז הבמה, לתפקיד ראשי, עם אור זרקורים מסנוור, המקשה להרים את העיניים ולהיישיר מבט אל כל אלו הבאים ולוחצים את היד ומשתתפים בצערי ובצער המשפחה. אל כל אלו שמבקשים שאהיה חזקה בשביל אמא ואבא. אל כל אלו שגם להם היה קשה להיישיר מבט וראו אותי כמי שעולמה חרב.

כך יום זכרון אחד ועוד אחד – היו מפילים אותי, לעיתים עד רצון וצורך להעלם.

אף אחד לא שאל אותי, מה אני רוצה. היישר נדחפתי להיות על הבמה, בלי שום חזרה או הכנה. וככל שחקן, שאין לו את הכשרון הטבעי לשחק ללא חזרות, יצאתי מכל יום זיכרון שכזה שבורה וחסרת אונים. אחרי מספר שנים, התרגלתי לבמה, לקהל, לאור הזרקורים ויכולתי להיות יותר נוכחת וקשובה לכל הקורה סביבי.

את חוסר האונים תפס כעס ותסכול אדיר.

לא אהבתי את הצלילים, את התדרים, את המסרים.

הרגשתי מנוצלת.

בזה אחר זה עולים נבחרי הממשל, השלטון המקומי, מפקדי הצבא – הם מקבלים במה להעביר מסרים שחלקם פוליטיים, חלקם מגמתיים. בין לבין נשמע שיר שנוגע ללב, מזיל דמעה אך כמעט לא פגשתי על הבמה – אם שכולה. כמעט לא פגשתי את הבת והבן שאיבדו את אביהם, את האישה שאיבדה את בעלה, את האחות שאיבדה את אחיה ועד היום עוד לא פגשתי אף אחיין עולה ומדבר את תחושותיו, מספר על כבשת הרש שלו, שנקטפה ברגע ושינתה את עולמו.

הנופל, הנעדר, זה שמקום קבורתו לא נודע – הוא עבור מישהו בקהל – אבא, בעל, דוד או אח. אדם שהיה מלא ברצונות, מאווים, את חלקם הוא הגשים חלקם נגדעו ונותרו באויר. אף אחד לא סיפר על הנופל כאדם, אלא על רגע המוות, ההקרבה והקורבנות.

11 שנים, בכל פעם באותו הטקס, נזכרתי כמה אני כועסת.

השנה עשיתי מעשה.

החלטתי, שהגיע הזמן לספר סיפור אחר.

ההקרבה היא לא עוד סיפור של קורבנות אלא של קירבה.

נפילתו של אחי וכל חבריו אינו עוד סיפור של מוות אלא סיפור של חיים. סיפור של ערבות הדדית.

בטקס שאליו אני הולכת בשנים האחרונות, בעפולה, מוקרנים מאות תמונות של נופלים עם שמותיהם – יש שם מכל העדות, מכל הצבעים ואפילו מדתות שונות. הם שעל הקיר ואנו הצופים בהם מהכסאות – באותו רגע שווים בכל. בכאב ובגורל שמכתיב חיים מחדש – איך זוכרים את זה ברגע שהטקס נגמר?

אני מאמינה שעצם הישיבה בארץ, על אדמתנו, איננה מספיקה לבסס את קיומינו כאן. איכות החברה, אופייה והערכים המאירים לנו את דרכנו הם הסיפור האמיתי של קיומנו.

לשם כך פניתי לחממה של קולות במטרה שתעזור לי לגבש הצעה לעיצוב חדש של טקסי יום הזיכרון בכדי להטמיע דרכם ערכים עם משמעות חדשה תוך יצירת שינוי תודעתי ליצירת חברה יותר טובה.

כשלב ראשון, אני לומדת עם המנחה ד"ר משה מאיר, את משמעות המוות והאבל מתוך ארון הספרים היהודי. אני מחפשת אחר הערכים המרכזיים שניתן וחשוב להטמיע ביום שכזה. כיצד לנסח אותם באופן שיגע וידבר אל כל הפסיפס הישראלי ולבסוף גם להגיש הצעה מגובשת של עיצוב טקס שמספר סיפור על יצירת חברה ערכית וטובה – כי זו בעיניי משמעו הקולקטיבי של הציווי: "במותם ציוו לנו את החיים".

בחזוני, אני רואה את הטקסים האלו עם מקום ובמה רחבה יותר להורים, לאחים ואפילו לאחיינים. למסרים חברתיים במקום מסרים פוליטיים. למסרים רוחניים המעודדים את החיים במקום מסרים של קורבנות, פחד ומסכנות. עם מסרים וסיפורים על החייל אך גם על האדם ועוד שליבי מרגיש אך עוד לא תורגם למילים.

מעתה, אני מרימה ראש

נטע ביתן כפרי - "ובחרת בחיים" 

מומחית בעיצוב סביבות עבודה ובתים פרטיים ומרצה בכירה בתחום. מחברת הספר "פנג שואי – מרחבים מכניסי חיים" בהוצאת כנרת זמורה ביתן ומלווה אנשים בתהליכי התפתחות וצמיחה כמאמנת אישית ועסקית. מפתחת ומנחה סדנאות העצמה ומנהיגות. בעלת תואר ראשון בפיסיקה ועוסקת בפיתוח ייחודי של סביבת החיים בעבודה

neta@netakafri.co.il

הקטע שלך

" הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ "

דברים ל' יט'

"…בחסידות מסבירים שזכירה אינה מחשבה על העבר אלא החייאתו מחדש, הבאתו לכלל מודעות ממשית. להיזכר במישהו, שונה מלחשוב על מישהו…לכן זכירה היא סוג של התקשרות ומשום כך היא מעוררת בנו ריגוש כה עמוק וכיסופים כה חזקים."

הרב שג"ר מתוך השיחה, הזכרון האלהי ומלכות ה'

יוזמת "ובחרת בחיים" בשיתוף עם החברה למתנ"סים, מזמינה אותך להיות חלק משינוי תודעתי ומשמעותי בתוך קהילתך ובחברה בישראל.

זוהי הזדמנות מיוחדת למתנ"סים לצקת תכנים משמעותיים במסגרת הפעולות סביב יום הזכרון לחללי צה"ל ולבנות קשר עם קהילת המשפחות השכולות וקהלים נוספים בישוב.

ביום שלישי, 3.1.17, נקיים כנס חווייתי למנהלי המתנ"סים, רכזי זהות יהודית, רכזי תרבות ובעלי תפקידים אחרים שעוסקים בתכנון יום הזכרון. הכנס יכלול הצגת מודל, תכנים, וארגז כלים שבתוכו תובנות ודרכים חדשות לעיצוב יום הזכרון בישוב באופן שישפיע על החברה כולה ויצור שינוי משמעותי באופן אישי וחברתי.

לפרטים והרשמה:

כנס "ובחרת בחיים".

19.12.2016

 

כנס "ובחרת בחיים" בשיתוף החברה למתנ"סים 01.03.16

ערב יום הזכרון בבית ליבא. היה בו לימוד על זכרון עם מנחי קולות, סיפורו של משה מאיר על הבחירה שלו בחיים אחרי שאביו יעקב נהרג כשהיה בן 6, לימור הראל ששירתה עם אחיה בשייטת כשנהרג ועל בחירתה בחיים וסיפורה של נטע ביתן-כפרי על אחיה אסף שנהרג בחברון ועל רגע הבחירה שלה בחיים וכל זה מלווה בשירים וביצועים מדהימים של אליעזר בוצר ודויד. ערב חוויתי מרגש ומרתק.

11.05.2016

ערב יום הזיכרון תשע"ו

"ובחרת בחיים", מוסף מעריב, ערב יום הזכרון, תשע"ו.

11.05.2016

ערב יום הזיכרון תשע"ו

למעלה ממאה מובילות ומובילי מסגרות חינוך בדרום, מפקחים, מורים, ש"ש, בנות שירות, רכזי תנועות נוער, מורים חיילים, מובילי תוכניות מנהיגות ועוד השתתפו בכנס אופקים הראשון לעיצוב סדר יום חדש ליום הזיכרון, במטרה ליצור את הקשר שבין הזכרון לחיים. היה חשוב, משמעותי ומרגש!

30.03.2016

כנס אופקים "ובחרת בחיים"

קראו את ברכת נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין, למיזם "ובחרת בחיים".

09.03.2016

ברכת נשיא המדינה

ערב לימוד בנושא 'שכול וזכרון' התקיים לקראת ערב יום הזיכרון, בהנחיית נטע כפרי וד"ר משה מאיר.
במהלך הערב, בו השתתפו כ-80 מבוגרי קולות, התקיים שיח לקבלת פרספקטיבות חדשות על עיצוב טקס יום הזיכרון בהשראת סיפורי יעקב ודויד.

19.04.2015

שכול וזיכרון - ערב לימוד לבוגרים