״הנרות הללו שאנו מדליקים, על הניסים ועל הנפלאות״- אילו ניסים ונפלאות? התשובה האינטואטיבית של רובינו תהיה נס פך השמן. הסיפור הזה שאנחנו מכירים עוד מהגן, מקורו בגמרא:

״כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה״ (בבלי, שבת, כא׳ ע״ב).

​

יש כאן משהו קצת מוזר.

​

״ספר המכבים״, אחד מהספרים החיצוניים, שנכתב בתקופת המכבים, מספר סיפור אחר לחלוטין. יש שם מרד וקרבות ממושכים וקשים ויש ניצחון ניסי של מעטים מול רבים, ולבסוף יש חנוכה מחודשת של בית המקדש. יש שם תודעה והודיה על נס, אבל אין שם שום פך של שמן. הנס הוא נס הניצחון. כך גם אצל יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון בן הבית השני שחי מאתיים שנה לאחר המכבים. גם תפילת ״על הניסים״ מזכירה את אותם קרבות ואותו ניצחון מופלא. אין פך ואין שמן.

​

אני לא מניחה שהגמרא המציאה את נס פך השמן שמופיע כבר במגילת תענית. יש להניח שהייתה מסורת של סיפור שכזה, אך העובדה שהגמרא בוחרת שלא להזכיר במילה את המרד והקרבות ולהעמיד את החג כולו על סיפור זה, מעוררת מחשבה. גם המיקום של הסיפור מעורר מחשבה. למה הלכות חנוכה מוצפנות באמצע מסכת שבת, באופן אגבי, ללא תואר והדר?

​

אולי, רק אולי, מחיקת מרד המכבים והצנעת הלכות החג מבטאות אמביוולנטיות מצד כותבי התלמוד כלפי סיפור החג. אולי גם לאחר הכישלון הטראומטי של המרד הגדול, ויותר ממנו של מרד בר כוכבא, חז״ל לא מתלהבים מהאדרה של סיפור מרד ומלחמה. אולי תיאורים נלהבים מידי של המלחמה בין המכבים ליהודים המתיוונים (כמו התיאור של מתתיהו ההורג יהודי מתיוון, באופן זהה לפנחס המקראי), נראים להם כפוגעים בלכידות הפנימית של העם המצוי בגלות ונאבק על הישרדותו. ואולי הם חשבו שמרד המכבים היה ממקורות ההשראה של קנאי בית שני, ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

​

בדיוק אותה אינטואיציה של חז״ל היא שגרמה לאנשי התנועה הציונית לעשות את התנועה ההפוכה ולהפוך את חנוכה לחג מרכזי מאד. שהרי בכדי לחולל את התנועה הגדולה הזו של ההחזרה של העם היהודי להיסטוריה היה צורך בגיבורים מעוררי השראה. בהיסטוריה שיש בה לא רק קורבנות אלא גם לוחמים. והמכבים היו המועמדים הטבעיים. וכך נלקחו המכבים, מינוס תודעת הנס הדתית שהיתה להם, והפכו לגיבורי המוני שירי  חנוכה עבריים. ״על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים״.

​

אחרי רצח מוחמד אבו חדיר, רצח שירה בנקי ושריפת משפחת דוואבשה, כולם אירועים קשים בהם חווינו קנאות יהודית אלימה, מצאתי את עצמי מהרהרת הרבה בהיסטוריה הזו של רעיונות חנוכה. צדקו חז״ל שיש בסיפור המכבים משהו קנאי שעלול להיות מסוכן, וצדקו ראשוני הציונות שאנו זקוקים ללוחמי חירות בעלי מסירות נפש בכדי להתמודד עם אתגר קיום מדינת ישראל. אלפי שנים לאחר החורבן, ומאה ושלושים שנה לאחר תחילת הציונות, אנו זקוקים לאיזון מחודש בין הרעיונות האלה. איזון מחודש בין ההכרח להשתמש בכח לבין ההבנה של הסכנה שבו. איזון בין הצורך לטפח מסירות נפש לבין הסכנה שבקנאות שמטבעה מופנית בהתחלה כלפי חוץ אך מהר מאד גם כלפי פנים.

​

חז״ל עשו תנועה פרשנית-תרבותית אחת, ראשוני הציונות עשו תנועה הפוכה. עכשיו תורנו.